תעשיית ילדים יתומים, הסיוט הגדול מכל

המאמר פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון

גבר שהלך לעולמו לפני שש שנים הפך השבוע, לראשונה בישראל, לאבא כשאישה שלא הכיר הולידה מזרעו ילדה לבקשת הוריו של הנפטר. הוריו של הנפטר ציינו בנוגע להולדת נכדתם כי מדובר מבחינתם "בדבר הכי קרוב לדבר האמיתי" קרי במילים אחרות להמשך קיומו של הבן האובד בעולם. אלא שמעשה זה שהוצג, בבורות רבה יש לציין, כמעשה חסד אלטרואיסטי חסר תקדים פותח מרחב עצום של שאלות דתיות ומסריות כבדות משקל שהחברה הישראלית לא נתנה עליהם את הדעת עד היום.

השאלה הראשונה והקשה ביותר קשורה

לעצם הבאת ילד לאדם מת. נכון כלפי הוריו של אותו אדם יש במעשה הזה יצירה של המשכיות לבנם שאבד מבלי להותיר זרע של קיימא בעולם. אולם האם הרצון למילואו של צורך זה מתיר לשחק בנפשו של ילד רך שלעולם לא יראה את אביו ולעולם יחיה, מראש מעצם לידתו, כיתום. במילים אחרות האם רצוננו האגואיסטי בממשיך דרך מתיר לנו לאמלל את אותו צאצא מלכתחילה. האם מותר לנו כתרבות, כחברה, כבני אנוש, לייצר או לשבט בני אדם אל תוך מציאות משפחתית חסרה מלכתחילה? נכון האבל על מותו של בן, בייחוד כזה שנותר ללא צאצאים הוא אין סופי. מי יכול להתמודד או למדוד את צערם של הורים על בנם האבוד ומי יכול שלא להבין את רצונם להחיותו דרך זרעו המוקפא במעבדה. אולם ההורים לא נמצאים בחלל אלא בתוך חברה בעלת קודים ערכיים ומוסריים, מהסוג הגובר על רגשותיו הקשים והמייסרים של היחיד, שצריכה לענות לעצמה מה הן גבולות ההולדה שלה. כלומר האם אנו מאפשרים באופן אקטיבי יצירה של ילד שמלכתחילה ובמודע נמצא במציאות חסרה. שהרי יש הבדל בין מציאות שבה ילד הופך ליתום בגלל מקרי החיים לבין ילד שהפכנו ליתום מעצם הולדתו.

ברור ששאלות כאלו יכולות להישאל גם ביחס להבאתם לעולם של ילדים אוטיסטיים, בעלי תסמונת דאון או מאותגרים שכלית וגופנית בכל דרך אחרת. אולם ההבדל הוא ברור. ילד עם בעיה נולד כך מלכתחילה ולא נוצר על ידינו. כלומר אנו דנים רק בשאלה האם להשאירו בחיים אחר כך וכאן ברור שקדושת החיים גוברת על כל שיקול אחר. במקרה שלנו מדובר במצב אחר בו אנו בעצמנו, ולא הטבע, יוצרים לידה בעוולה.

החמור במקרה הנוכחי הוא בין השאר בעובדה כי מדובר בפריצה של סכר מסוכן ביותר שתוביל למקרים בהם אנשים עלולים לרצות לשבט את עצמם כדי להוליד ילדים גאונים וחכמים כמוהם. נתינת הפתח ליצירת ילדי מעבדה תפתח מבחינה זו תיבת פנדורה חסרת תקדים. שהרי תחל בארץ ובעולם תעשייה שלמה של הבאת תינוקות בעלי צבע עיניים ושיער מסוג מסוים, מנת משכל, כישרונות אתלטיים, גובה או מבנה פנים, כפי שכך כבר קורה באופן דומה במדינות כמו הודו וסין בהם יש דגש על הבאת זכרים לעולם והפלת נקבות. לא רחוק גם היום שבו משפחות עשירות בעלות אמצעים יהנדסו צאצאים בעלי יכולות שיא וינציחו בכך את פער המעמדות בעולם בין בני האדם. מצב כזה שנראה כרגע פנטסטי אינו כל כך רחוק מהמציאות כאשר השיקול היחידי הנלקח בחשבון הוא השקול הרגשי האנוכי של ההורה ולא השיקול הרציונאלי והכוללני של טובת החברה האנושית כולה. גרוע מכך, פריצת הסכר בתחום כל כך מורכב ורגשי תוביל לתעשייה מחקרית שתייצר ילדים חיילים, ילדים פועלים ותפתח פתח לעולם בלהות בו תישלל בחירתנו כבני אנוש ותינתן למדענים במעבדה שייצרו אותנו מלכתחילה בפס ייצור המוני.

על כל הטענות והשאלות הללו ניצבת הדילמה החמורה מכל והיא האם מותר לנו ככה לשחק בעתידם של ילדינו. האם לא נהרוס בכך את עולמם בצורה עמוקה כפי שכך אנו כבר עושים היום לבעלי חיים רבים בעולם. שהרי הנדסת אנוש מהסוג הזה משחקת בסופו של דבר בתחום שהיה שייך עד היום לבורא העולם ושבו אין לנו באמת את הכלים להבין לאשורם את משמעות מעשינו.